לישמניאזיס נגרם מטפיל ממיני הלישמניה. הטפיל מתרבה בגופה של זבוב החול ממין נקבה לאחר שעקצה בעל חיים נגוע או נשא, ומועבר לאדם על-ידי עקיצת זבוב זה. הטפיל אף עלול לעבור באמצעות עירוי דם נגוע או מחט משומשת נגועה, וכן מאשה הרה אל העובר שלה.
באזור העקיצה מתחיל תהליך דלקתי. לאחר העקיצה מופיע נגע עורי שנראה בהתחלה כמו עקיצה רגילה של חרק, אך הנגע גדל באופן הדרגתי, ולבסוף מופיעה קשרית (גוש) בקוטר של מספר סנטימטרים. במקרים לא מטופלים עלול להופיע כיב באזור הנגע, והמחלה אף לעיתים עלולה להתפשט למקומות נוספים בעור. הכיב עלול להכאיב. אם המחלה מטופלת כראוי, הנגעים חולפים תוך מספר שבועות. ללא טיפול, עלול להתפתח זיהום משני אשר עלול להשאיר צלקת. במידה ויש חשד לעקיצת זבוב החול, מומלץ להגיע מיידית לרופא ולבצע משטח המאבחן את הלישמניה.
בארץ נקראת התופעה גם שושנת יריחו על שם צורת הכיב שנוצר בצורת פרח, וכן על-שם האיזור בה התגלתה התופעה בראשית הרישומים הרפואיים בארץ בשנת 1949. מאז שנות התשעים חלה עלייה של כ-300 אחוזים בשיעור מקרי ההדבקה במחלת הלישמניה בישראל. כמו-כן היא החלה להופיע באזורים בהם לא היתה ידועה לפני כן. בארץ קיימים שני סוגי טפילי לישמניה הגורמים לשני סוגים של נגעים: לישמניה עורית ולישמניה טרופיקה. (ישנם אף נגיפי לישמניה שמיובאים לארץ על-ידי תרמילאים אולם לגביהם לא יפורט בהמשך היות והן נדירים ביותר).
נגעי לישמניה עורית נגרמים על ידי הטפיל “לישמניה מייג’ור”, והחלמה מהם צפויה בין ששה חודשים לשנה. בעלי החיים הנושאים את הטפיל הם בעיקר פסמונים, מריונים וגרבילים. מוקדי המחלה הם הערבה, רמת הנגב ובקעת בית שאן.
הנגעים הנגרמים על ידי “לישמניה טרופיקה”, לעומתם, יחלימו ברוב המקרים עד שנתיים. לעיתים מדובר גם בנגעים קשים, מודלקים ומכאיבים, שדורשים אשפוז תחת טיפול תרופתי. בעלי החיים הנושאים את הטפיל הם בעיקר שפני הסלע. מוקדי המחלה נמצאו במורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, בקעת הכנרת, מרכז הגליל ואף רמת הגולן.
מידע זה אינפורמטיבי בלבד ואינו מיועד לאבחן, לטפל, לרפא או למנוע מחלה כלשהי.
מתעניינים בנושא? פנו אלינו טלפונית: 03-6882040